זה קרה ב-24 ביוני 2003. אירוע טראגי כמעט וקיפח את חייו של שי סיאדה, לוחם אש צעיר וספורטאי מוכשר. בראיון מיוחד איתו עבור אתר המרכז לטנ``ש ירושלים, מתאר האחרון את השתלשלות האירועים הקשים שהובילו לפציעתו, אך בה בעת מוכיח תעצומות נפש וחוסן מנטאלי יוצא דופן.
``קיבלנו קריאה בקשר לשריפה באזור 12:00 בבניין נטוש בקיבוץ גלויות``, משחזר סיאדה את התופת שתעבור עליו בהמשך הסיפור. ``כשהגענו למקום חזינו בשריפה בגובה מטורף. התברר שזו הייתה אחת מהשריפות הגדולות במקום סגור שנראו מאז קום המדינה. אחרי קרוב לשלוש שעות שהקזנו מים ללא הפסקה תוך שימוש בחומרים מעכבי בעירה, הבניין החל לקרוס בסביבות 15:30. מדובר על בניין ישן עם כ-1000 מ``ר של צמיגים, שהם כידוע חומר דליק במיוחד. תוך כדי הקריסה נחתה עליי קורה גדולה שכרתה לי מיידית את רגל ימין. הגוף שלי נכנס לשוק ספינלי, סוג של מנגנון טראומה של הגוף, מה שגרם לי בנוסף לפציעה ליפול אחורנית עם בלון חמצן מאסיבי שהיה מונח לי על הגב. הנפילה הזו הובילה בסופו של דבר לפציעה נוספת ולשיתוק גם ברגל השנייה``.
סיאדה ממשיך לתאר את הרגעים המזוויעים, כשהוא נמצא בתפר שבין חיים למוות. ``במשך חצי שעה שכבתי בתוך הבניין, כמעט בלי דופק. איבדתי מסתבר כמות מטורפת של 42 מנות דם, כשהפארמדיקים עורכים לי החייאה 3 פעמים עד לבית החולים. הגעתי למעשה במצב של מוות קליני לחדר הניתוח, ובמשך שבועיים שהיתי בטיפול נמרץ. כאשר יצאתי מכלל סכנה הועברתי לשבועיים נוספים אל מחלקת הטראומה, ומשם למשך 7 חודשים ארוכים וקשים של שיקום בתל השומר``.
על אף הפציעה הקשה, סיאדה מתאר כיצד הצליח למצוא כוחות נפשיים על מנת להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליו. ``אני בן אדם חזק וחיובי באופי שלי מאז ומתמיד. מהסיבה הזו כאשר הגיע אליי לשיקום פסיכיאטר, הבהרתי לו בנעימות שאני מכבד מאוד את העבודה שלו, אך אני לא זקוק לטיפול. הבנתי מיד שאין לי שום אופציה ליפול למרה שחורה ושעליי להתרומם ולהפיק את המיטב מהחיים, חרף הפציעה. זה המוטו וההסתכלות שלי על החיים. אני מאמין שבמובן מסוים הגישה הזו עזרה לי מאוד להתמודד``.
טניס שולחן כדרך חיים
סיאדה (40, תושב בת-ים) החל לשחק טניס שולחן בגיל 16 בהפועל בת-ים. ``אני זוכר את האימון הראשון שלי במועדון כאילו זה היה אתמול``, הוא מספר בערגה. ``התנדבתי במסגרת קרן קרב בתיכון ובחרתי בטניס שולחן כסוג של פרויקט מחויבות אישית. המאמן הראשי במועדון, בוריס רידבוים, הגיע אלינו לתיכון. הוא ראה אותי משחק ומיד לקח אותי לצד ואמר לי שאני כישרוני. הוא הציע לי להגיע למועדון, ומאז בעצם הכול היסטוריה. התחלתי להתאמן כמו מטורף, בין 6-8 שעות ביום, ותוך שנה כבר התחלתי לזכות בתארים בתחרויות ארציות``.
לשאלה מדוע משך אותו המשחק, משיב סיאדה. ``טניס השולחן משך אותי כבר מהרגע הראשון. לטעמי, זה משחק שאינו מוערך מספיק, שכן מדובר בספורט שמפתח אותך שכלית, משפר את מהירות התגובה, יחד עם פעילות ספורטיבית מהנה. עבורי זו הייתה אופציה הרבה יותר טובה מאשר להסתובב ברחובות. מצאתי את עצמי מבלה את רוב שעות הפנאי שלי במועדון, ופשוט נהנה מכל רגע``.
עד כמה היה קשה המעבר לטניס שולחן על כיסא גלגלים לאחר הפציעה?
``זה היה ממש מוזר. לקח לי כמה חודשים מאז השחרור עד שאזרתי אומץ וחזרתי לשחק. זה לא היה פשוט מבחינה מנטאלית, שכן הייתי צריך להסתגל לגובה של השולחן שהשתנה עבורי ולאלמנטים חדשים של המשחק, אבל כבן אדם שלא מוותר לעצמו על כלום, הלכתי על זה בכל הכוח. תוך שנה זכיתי באליפות ישראל לנכים (דרגת נכות 4 (קלאס 4). דרגה 1 היא הקשה ביותר, דרגה 5 היא הקלה ביותר), תואר עליו אני שומר במשך 16 שנים ברציפות. אני מתכוון לעשות הכול כדי לשמור עליו גם באליפות ישראל שתתקיים בחודש הבא. מבלי להישמע שחצן, לא הפסדתי כבר הרבה שנים משחק בארץ. אפשר להעיר אותי גם באמצע הלילה, ואני מיד מוכן לעלות לשולחן, פשוט כי טניס שולחן זו אחת התשוקות הכי גדולות בחיי``.
הקריירה הספורטיבית החדשה של סיאדה המשיכה לצבור תאוצה, כאשר הוא החל להשתתף גם במסגרות בינלאומיות מאז 2005, השתתף ב-60 תחרויות מעבר לים, 8 אליפויות אירופה ברצף, 4 אליפויות עולם ברצף וגולת הכותרת – 2 אולימפיאדות (לונדון 2012 וריו 2016). הישג השיא בקריירה שלו הוא זכייה במדליית ארד באליפות אירופה ב-2013 יחד עם תואר הספורטאי הפראלימפי המצטיין בישראל באותה שנה. בימים אלו הוא מדורג במקום ה-24 בעולם וינסה להתמודד על הכרטיס לאולימפאדת טוקיו שתיערך הקיץ, דרך תחרות מטרה שתיערך במאי בסלובניה (המנצח יזכה בכרטיס למשחקים).
מה טיב הקשר שלך עם דודיק אלטרץ והמרכז לטנ``ש ירושלים?
``דודיק הוא איש יקר וחבר קרוב שמלווה אותי במשך הרבה שנים. הכרנו כשהייתי בן 16, ממש בתחילת דרכי בענף. הייתי מתאמן אצלו בירושלים יחד עם גבריאל קלוו. הוא תמיד היה מקבל אותנו בסבר פנים יפות, מארח אותנו למופת ומאפשר לנו להתאמן חופשי. אחרי הפציעה, הצטלבו דרכנו בשנית, לאחר שהבנתי שגם הוא משחק ומאמן במסגרת הפראלימפית. מאז הוא ליווה אותי בלא מעט תחרויות, כולל באולימפיאדות. זו ההזדמנות מבחינתי להוקיר לו תודה על כברת דרך ארוכה של 15 שנה במהלכם הוא מלווה אותי בתחרויות בינלאומיות. תמיד תהיה לו פינה חמה אצלי בלב``.
לסיום, מה אפשר לאחל לך?
``אני מבין כיום שהכול מתחיל ונגמר בבריאות. השאיפה שלי מדי יום היא ללכת לישון עם חיוך ולחיות את חיי בשלווה וברוגע. מבחינה ספורטיבית, אני מקווה להמשיך ליהנות מטניס שולחן ולהגיע להישגים נוספים. העיקר מבחינתי הוא להסתכל על חצי הכוס המלאה וליהנות מהדרך``.
